חנה מייזל שוחט - חלוצה פמיניסטית

נכתב ע"י אודי שקדי | 17/12/2023

לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מתחיל להתחולל שינוי משמעותי בעולם. אחד המאבקים שמתחיל לתפוס מקום הוא המאבק הפמיניסטי. מה שמוביל אותו הוא הרצון של נשים להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות. לאט לאט, המאבקים הללו מתחילים לשאת פירות. בשנת 1893 ניו-זילנד הופכת להיות המדינה הראשונה בעולם שנותנת זכות הצבעה לנשים בהיותן נשים (ללא הגבלות למיניהן – מעמד כלכלי, חברתי וכו'). גם בתנועה הציונית, ניתנת זכות הצבעה לנשים, החל מהקונגרס הציוני השני, ב 1898. ההחלטה של הקונגרס היא שלנשים תהיה אותה זכות כמו גברים לשמש כצירות ולבחור ולהיבחר לועדות הקונגרס.

אך, יש פער בין הספירה המדינית-פוליטית לבין מה שקורה בשטח. על אף השיוויון הפורמלי, בפועל בארץ ישראל, נשים שעולות לארץ על מנת לעבוד בעבודת האדמה ולהשתתף בבניין החברה, מוכוונות לתפקידים מגדריים "נשיים" – עבודה במטבחים, תפקידי טיפול וכדומה.

ב-1904 מתחיל גל של עלייה חלוצית. העלייה השנייה. במהלכו של גל זה מגיעים לארץ כ 35,000 עולים. מרביתם מתיישבים בערים, חלק במושבות וקבוצה קטנה ודומיננטית מתוכם אשר מאופיינים סוציולוגית כצעירים, רווקים, אשר רובם עוברים תהליכים של חילון. הם ממכווינים את עצמם למקצועות יצרניים – בניין וחקלאות, אך מגיעים עם מעט מאו הכשרה או רקע. מטרתם היא לתקן את התרבות הגלותית על ידי יצירה של חברת המופת בארץ ישראל – חברה צודקת, ושיווונית ואת דמותו של היהודי החדש.

לא רק חלוצים, עולות גם חלוצות, אך מבחינה מספרית מדובר על אחוז קטן יחסית., כ 10% מכלל החלוצים, שגם הם בתורם כ 10% מכלל העולים בגל עלייה זה (כ 3000-3500). החלוצים מכווינים עצמם לעבודה כפועלים חקלאיים, זה האידיאל של היהודי החדש מבחינתם, אך בפעול, הם מגיעים ללא ידע והכשרה, ללא נסיון וכו'. מה שקורה זה שכאשר הם מגיעים למושבות ומבקשים לעבוד בחקלאות, מעדיפים לא להעסיק אותם. אם זה המצב של החלוצים שמגיעים, ניתן רק לתאר מה המצב של החלוצות שמגיעות? וכאשר הן כבר מצליחות להגיע ולהתקבל לעבודה בכפרים החקלאים ובמושבות, אז כאמור הן מוכוונות לתפקידים מגדריים. מתארת זאת שרה מלכין, אשר הוזמנה לחצר כנרת להיות חלוצה: "נוסף על התנאים הקשים שבהם היו נתונים כל החברים, נפלו בגורלי קשייה המיוחדים של בת ישראל. בפתח תקווה עוד אפשר היה למצוא "אפיקורסים" אחדים שנתנו עבודה לפועל עברי, אולם לתת עבודה לפועלת- זה היה למעלה מן ההשגה... מדכא היה גם יחסם של החברים. הם לא האמינו ביכולתנו הגופנית והרוחנית, ואף ברצוננו לא נתנו אמון." (שרה מלכין)

אחת הנשים שעולות באותה תקופה היא חנה מייזל. בשונה ממרבית הקבוצה החברתית הזו, היא מעט מבוגרת יותר. היא עולה לארץ בגיל 26, לאחר שהשלימה את לימודיה בשוויץ לתואר דוקטור באגרונומיה. מייזל עולה לארץ ב- 1909 ועובדת בתחילת דרכה במושבות יהודה ובחוות סג'רה. היא מגיעה עם עמדה מגובשת אך נחשפת למורכבות של מצבן של הנשים החלוצות: "בין השגיאות הרבות שעשה הישוב החדש, הייתה גם זו שלא העריך כראוי את עבודת האישה. בה בעת שמנהלי הישוב והמתעניינים בו הבינו כי נחוץ לנו אלמנט של עובדי-אדמה, שכחו לגמרי כי לא פחות מזה יש נחיצות גם בעובדות אדמה."

מייזל קוראת את המציאות – לחלוצים שעולים לארץ ישראל אין ידע, לא כל שכן לחלוצות. יתרה מכך, מזלזלים בהן, הן מוכוונות לעבודות שלא לשמן הן באו והן נתפסות כלא נחוצות לעבודה החקלאית. ואז מתרקם במוחה רעיון: הקמה של בית ספר חקלאי לנשים. בתחילה היא פועלת בחוות ההכשרה בסג'רה. במסגרת עבודתה שם היא מצליחה לארגן קבוצה של פועלות אשר מצליחות לקבל ממנהל החווה (אליהו קראוזה), את האפשרות לעבוד בעבודת זמירת הכרמים והרכבת הזיתים, עבודות חקלאיות "גבריות".

תוך כדי התקופה בה היא פועל בסג'רה, מגבשת מייזל עוד הבנה שצריך לפעול לשיוויון הזדמנויות בחקלאות לנשים. לתפיסתה, היכולת הפיזית של נשים אינה גדולה יותר משל הגברים. האישה הממוצעת לא תוכל להתחרות בגבר הממוצע בעבודות החקלאות הדורושת כוח פיזי רב. אז כיצד ניתן לשנות את מעמדה של האישה הציונית? חנה מייזל תפנה ללהכשיר את החלוצות לעבודה בענפי חקלאות שאינם מצריכים כוח פיזי, כי אם מיומנות וידע חקלאי מעמיק יותר – לול, רפת וכדומה.

החזון של מייזל מתחיל לקום כאשר ב 1911 היא מקימה בחסותו של ארתור רופין והמשרד הארצישראלי, את חוות העלמות בצמוד לחוות כנרת. חוות הכשרה חקלאית בה שמה מייזל דגש רב על עבודה מקצועית חקלאית. במשך 6 שנות קיומה הייתה חוות העלמות אבן שואבת לחלוצות. בתחילת דרכה היו בה 6 תלמידות בלבד (כאשר המפורסמת שבהן היא רחל המשוררת), אך מהר מאוד צמחו המספרים ובכל מחזור הוכשרו כ-20 פועלות. לאחר הכשרה של כשנתיים התפזרו החלוצות על מנת להפיץ את הידע שלהן במושבות ובקבוצות שקמו (כאשר במחזורים הראשונים הן החלוצות עצמן בחרו להישאר כקבוצות, של כ-10 חלוצות, על מנת שיהיה להן כוח מול מעסיקיהם). הצלחתה של חוות העלמות הולידה משקי פועלות רבים ברחבי הארץ.

אך, למרות נסיונותיה הרבים של חנה מייזל, נסגרה חוות העלמות ב 1918, בעקבות הקשיים של מלחמת העולם הראשונה. חנה מייזל לא אמרה נואש. בתקופה שלאחר המלחמה החלה לנסות לשכנע על הצורך ביצירת תשתית חינוכית עמוקה יותר עבור חלוצות וילידות הארץ. היא פנתה לגופים של התנועה הציונית, למשרד הארצישראלי, ולארגוני נשים ברחבי העולם.

בשנת 1921, היא ובעלה, אליעזר שוחט, שותפים להקמתו של מושב העובדים הראשון, הלוא הוא נהלל ושנתיים לאחר מכן, ב-1923, בתמיכה של קק"ל ושל ארגון הדסה קנדה, ביוזמתה של חנה מייזל הוקם בית הספר החקלאי ויצו קנדה נהלל – בית ספר חקלאי לבנות. תקופת הלימודים בבית הספר נקבע תחילה לשנה וחנה מייזל חייבה תנאי אחד ויחידי לקבלה לבית הספר: "שתהיינה בעלות כשרון ורצון לעבודה".

חנה מייזל שוחט ניהלה את בית הספר החקלאי בנהלל מהקמתו עד שנת 1960, היא ריכזה את כל ענייני הניהול בידיה תוך דאגה ותחושת אחריות מוחלטת לכל המתרחש בבית ספרה. גם בהיותה בחופשת מחלה היא ביקשה ממדריכותיה: "כתבי נא הכל, התביני שהכל מעניין אותי מאוד מאד... אפשר שאשאר פה שלושה שבועות או חודש... אם לא תכתובנה, אשוב בעוד שבועיים כי לא תהיה לי מנוחה... מה עם הגורן? ההתחילו לדוש? מה עם העלמות החדשות?..."

בהתיישבות החקלאית, המושבים, הקיבוצים והמושבות שקמו בארץ אחרי הקמתה של חוות העלמות ובית הספר החקלאית בנהלל, הפכו הענפים בהם הכשירה חנה את חניכותיה, לענפים בשליטה נשית – לול, רפת, ירקות (אלו עברו בעלות חזרה לגברים כאשר נכנס המיכון). נשים תבעו לעצמן שיוויון הזדמנויות בעשייה ולא חיכו "לקבלו". בכך הייתה חנה מייזל סנונית של הפמיניזם בארץ ישראל. שותפותה במאבק של נשים בארץ לזכות בחירה (מאבק שהסתיים בשנת 1926 במתן זכות לבחור ולהיבחר למוסדות היישוב) ומאבקה לשיוויון הזדמנויות לנשים ביססו את מעמדה של האישה והפועלת העברייה בארץ ישראל.

ומה מצבנו ביחס לשיוויון הזדמנויות לנשים בישראל כיום? יש התקדמות, אך לא מספיק. אין מה לעשות, מהפכות לא מתרחשות בבת אחת, אלא הן חלק מתהליך.